<h1>ריבב"ן — חולין</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] הילכתא כותיה דרב. דאמר לא שקלי מלוי לא יהבינן ליה. והילכתא כרב חסדא. דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. כהן ואפילו כהנת. דכתיב זה יהיה משפט הכהנים. לויה שילדה. אפילו מיעברא מישראל. בנה פטור מחמש סלעים. דבפטר רחם תלה הכתוב. ולויים כבר נפטרו כדאמרינן בפרק קמא דבכורות [י"ג ע"א] כהנים ולוים פטורים. בשביל אשתו. שהיתה כהנת.
<h2>דף יג:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] פיסקא. בעל כרחו. כדמפרש ואזיל, שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר אפילו שוה אלף דינר שוחט בעל כרחו אע"פ שאין לוקחין לשאר. ובגמרא מפרש טעמא. מת ללוקח ומפסיד הדינר. אינו כן. דבעינן משיכה, וכל זמן שלא נמשך חוזר בו הטבח, והרי לא משך. ומטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה. בארבעה פרקים הללו. זכות הוא ללוקח שיהא לו בשר. העמידו דבריהם על דין תורה. דמעות קונות, ואפילו בלא זכייה ובלא משיכה קנה, דילפינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. לפיכך העמידום ברשות מוכר שיצילם מן הדליקה. כשרואה המוכר שהלוקח יכול לחזור כל זמן שלא משך יצילם מפני הדליקה.
<h2>דף יז.</h2>
[חולין ע"ט ע"א] כודנייתא. פרדות. בריספק. למשוך מרכבת הנשים. בהני דדמיין להדדי ועייל. הדומות בסימניהם שיהיו כולן בני חמורה או בני סוסיא למשוך המרכבה משום כלאים. וסימנים שנתנו חכמים. עבי קלא בר חמרא. צניף קלא. קולו (רק) [רך] בר סוסיא. רבן אזניה וקיטרן גנובתיה. אזנו גדולה וזנבו קטנה, בר חמרא. רבן גנובתיה וקוטרן אוניה בר סוסיא. וסימנים דאורייתא. וסמכינן עלייהו. ואין חוששין לזרע האב. דאי חוששין לזרע אב כל מיני פרדות אסור להנהיג קרון, ואפילו פרד אחד לבדו, דבגופיה יש בו צד חמור וצד סוס. אלא מינה. שנדע מאיזה מין הוא. שאם היה פרד בן סוסיא, ודאי מותר להרביעו על סוסיא. בהמה שאינה במצות כסוי. דחיה ועוף כתיב. שאינה באם על הבנים. דכתיב כי יקרא קן צפור, ולא חיה ועוף.
<h2>דף כא:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] פיסקא. ערב יום טוב האחרון. לפי (שאינו) [ש]חשוב בפני עצמו לשחוט. דאי בערב יום טוב ראשון, שמא יניחנו לצורך יום טוב [אחרון], לשמיני עצרת. וערב יום טוב ראשון של פסח, לפי שיום טוב אחרון אינו רגל בפני עצמו, ולא חשיב ליה להניחו לצורך יום טוב אחרון. ואפילו אם קנה [אותו] ערב יום טוב אחרון, הואיל ואינו יום טוב בפני עצמו, שמא יניחנו ליום אחר ואינו צריך להודיעו. אף ערב יום הכפורים בגליל. שהיו נוהגין לעשות משתאות משום דאמר מר האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי. בזמן שאין לו ריוח. שקנאה בערב יום טוב. אבל יש לו ריוח. שקנאה אפילו יום אחד לפני ערב יום [טוב] אינו צריך להודיעו, דאמרינן אותה שקנאה ראשון שחטה באותו היום ואותה שקנאה בשני יכול לשחוט מיד, דיש הפסק יום אחד בנתים. במוכר את האם לחתן וכו'. אע"ג דיש הפסק יום אחד בנתים צריך להודיע ששניהם רוצים לצורך יום החופה. ואם לא הודיעו המוכר לוקח ושוחט ואין עליו למנוע מלשחוט שמא בתה מכרת, שעל המוכר לא תלוי הדבר.
<h2>דף כה.</h2>
[חולין קל"ה ע"א] ראשית הגז וכו'. תוספת. כל הגוזז צאנו בין טלאים בין זקינים ואפילו גוזז מאה פעמים בשנה נותן ממנה מתנה לכהן. ושיעורו מפרש לקמן מחמש רחלות גזוזות שיש בכל אחת מנה ופרס, שהן משקל חמש סלעים. עכ"ת. אבל לא במוקדשין. בקדשי מזבח כתיב לא תגוז בכור צאנך. בקדשי בדק הבית כתיב גז צאנך, ולא של הקדש. במרובה ובמועט. אם שור אם שה כתיב, אפילו אחד. אינו נוהג אלא ברחלים. כתיב הכא ראשית גז צאנך וכתיב התם ומגז כבשי יתחמם, מה להלן כבשים אף כאן כבשים. ואינו נוהג אלא במרובה. כדמפרש כמה הוא מרובה וכו'.
<h2>דף מא.</h2>
[חולין ע"ו ע"א] פיסקא. שנחתכו רגליה. רגלים האחרונים. מן הארכובה. צומת הגידים למעלה מן הארכובה וסמוך לה, והן שלשה חוטין, ואפילו לא נחתך העצם. נשבר העצם. ולא יצא לחוץ מן הבשר. אם רוב בשר קיים. מפרש בגמרא אי רוב עוביו אי רוב היקפו. שחיטתו מטהרתו. ומותר באכילה. ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. ואפילו כשהבהמה מותרת, האבר אסור משום "ובשר בשדה טריפה", להביא האבר והבשר המדולדלין. ג' עצמות הן, עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה. ואותה רכובה נמכרת עם הראש. למעלה הימנו עצם האמצעי וצומת הגידים באותו הפרק. ועליון קולית התחובה באליה. כנגדו בגמל ניכר. אותה רכובה דמתניתין ניכרת בגמל, והוא פרק האמצעי. ושם בולט עצם בירך הגמל, והוא פרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש לקולית. ואם נשברה אותה רכובה ולא יצא הבשר לחוץ וצומת הגידים שלימים כשר. תוספת. פירש רש"י, למטה, למטה מן הארכובה. למטה דמתניתין בארכובה עליונה מיירי, שבין הקולית ובין העצם האמצעי. הילכך למטה דידה, דהיינו בעצם האמצעי זימנין דטריפה, דהיינו בצומת הגידים. והכי קאמר למטה מן הארכובה ועצם האמצעי כולו, דהיינו בעצם התחתון, וודאי כשרה. ולמעלה מן הארכובה, דהיינו בקולית, ודאי טריפה כל מקום שיחתוך. וכן שניטל צומת הגידים ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה, כגון בצומת הגידים, ויש מקום שהיא כשרה, למעלה מצומת הגידים. וארכובה גופה כנגדו בגמל ניכר. שבין הקולית ובין עצם האמצעי בולט עצם בירך הגמל. והכי איתא בבכורות [מ"א ע"א] דאותה רכובה ניכרת בגמל. עד כאן מפירוש רש"י. יש גאונים שפוסקים רכובה דמתניתין, רכובה הנמכרת עם הראש. ואותו פרק שבו צומת הגידים אם נשבר רובו טריפה. גם רש"י פסק לחומרא למעלה מן הארכובה כל מקום שיחתך טריפה. דעילוי ערקומא, עצם הקטן המחבר את הפרקים, ומאותו העצם עד מקום שמתפשטים בבשר קרי צומת הגידים. וכל מקום שיחתכו שם טריפה. היכא דפרעי טבחי. במקום שפותחין להפריש הבשר מן העצם כשמוכרין אותו ורוצים ליטול אותן גידין. והיינו "מעילוי ערקומא". פירוש אחר, כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור שברגליה האחרונות. ערקומא, בסיליאה בלעז. צומתין, קשורים ודבוקים יחד. עד מקום שמתפשטים. ארבע בטדי. ארבע אצבעות קודם שיכנס בתוך הבשר. ורבינו תם פירש בטדא ארבע אצבעות. בליטי, בולטין שאינם נבלעים בבשר. אשוני. קשין.
<h2>דף מה:</h2>
[חולין ע"ח ע"ב] אינו נוהג אלא בנקבות. דכתיב לא תקח האם על הבנים. לא עשה הכתוב מזומן כשאינו מזומן. אווזים ותרנגולים שהם מזומנים, פטור משילוח הקן, דכתיב כי יקרא, פרט למזומן. אחד ולא שנים. באחד נוהג באם או באב. שחילק הכתוב. שינהוג באחד ולא בשניהם. תוספת, זכיתי בדין. ומעתה אני רשאי ללמוד באיזה ינהוג. דהשתא ליכא למיפרך "תאמר באותו ואת בנו שעשה הכתוב מזומן כשאינו מזומן" לפיכך ינהוג בזכרים ולא בנקבות, דמאי חומרא היא זו לומר כן מה לי זכרים מה לי נקבות. עד כאן תוספת. יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. אלא אחר האם.
<h2>דף מו:</h2>
[חולין ס"ח ע"א] בהמה שהיא מקשה לילד והוציא עובר את ידו והחזירה. קודם שחיטה. העובר מותר והאבר אסור ואהניא שחיטה להתיר מקום החתך מקום הבדלת החיצון והפנימי שעומד על שפת הרחם. הוציא ראשו אע"פ שהחזירו. קודם שחיטה. ה"ז כילוד. העובר ואסור, ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם מת הרי הוא כנבילה. חותך מן העובר. נתן ידו במעי בהמה וחתך מן העובר שבמיעיה והניחו בפנים ולא הוציאו. מותר באכילה. וטעמא מפרש לקמן. חותך מן הטחול ומן הכליות. של אמו אע"פ שהניחו שם. אסור באכילה ולא מהניא ליה שחיטה. ולהכי נקט טחול וכליות, דלא מיטרפא בהו. ובשר בשדה טריפה. בגלוי בשדה הרי היא כטריפה.
<h2>דף מז.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] הילכתא כותיה דרב. דאמר לא שקלי מלוי לא יהבינן ליה. והילכתא כרב חסדא. דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. כהן ואפילו כהנת. דכתיב זה יהיה משפט הכהנים. לויה שילדה. אפילו מיעברא מישראל. בנה פטור מחמש סלעים. דבפטר רחם תלה הכתוב. ולויים כבר נפטרו כדאמרינן בפרק קמא דבכורות [י"ג ע"א] כהנים ולוים פטורים. בשביל אשתו. שהיתה כהנת.
<h2>דף נד.</h2>
[חולין קל"ו ע"ב] כר' אלעאי בראשית הגז. בחוצה לארץ לא. וכתב רש"י, גם ממתנות פטור בחוצה לארץ, דחד טעמא נינהו מתנות וראשית הגז. כרבי יהודה בן בתירא. דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש, ובעל קרי מותר בדברי תורה. ולית ליה לרבי יהודה מאי דאמרינן במרובה [ב"ק פ"ב ע"ב] עזרא תיקן טבילה לבעלי קריין. אינו חייב. מלקות. עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. דכתיב לא תזרע כרמך כלאים, כרמך זה חרצן, עם כלאים, שני מיני זרעים. אבל ליאסר בהנאה אפילו לא נזרעו במפולת יד יחד. ובחוצה לארץ לזרוע בין הגפנים שרי, ולזרוע שני מיני זרעים וחרצן במפולת יד אסור.
